For more information about installing the Google Tag Manager snippet, visit our Quick Start Guide .

המדריך להתיישנות תביעה בנקאית​

 כידוע, חוק ההתיישנות (להלן: "החוק") קובע כי עילת התביעה מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה.

לפי ס' 6 לחוק, מועד זה הנו היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה בקיום החיוב כלפיו.

 

כאשר מדובר באירוע נזקי רגיל, כגון: תאונה, הרי שמועד תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות ברור: מרוץ שבע השנים בהן ניתן יהא להגיש תביעה כנגד המזיק מתחיל ביום התאונה.

 

ואולם, מהו הדין כאשר חשבון נמצא ביתרת חובה בבנק? מתי מתחילה תקופת ההתיישנות, אשר עם תומה הבנק יהא מנוע מלתבוע את יתרת החובה ?

 

נזכיר, כי  תביעה בנקאית "סטנדרטית" נובעת מאחד או משני הגורמים הבאים:

 

א. יתרת חובה בחשבון.

ב. אי פירעון הלוואה.

 

נבהיר אפוא, כי הבעייתיות נוצרת כאשר עילת התביעה הנה חוב בחשבון, שכן במצב דברים זה הצדדים לא קבעו מועד לפירעונה של יתרת החובה בחשבון, זאת, להבדיל מעילת תביעה בגין אי פירעון הלוואה, באשר הסכם ההלוואה נוקב מפורשות במועדים בהם על הלווה להחזיר את סכומי ההלוואה.

 

המסקנה הנה, כי בתביעה בנקאית הנובעת מיתרת חובה של הלוואה –  עילת התביעה מתגבשת במועד הפירעון של כל תשלום חלקי שעליו הסכימו הצדדים, וממילא  - תקופת ההתיישנות מתחילה במועד פירעון של כל תשלום ותשלום של ההלוואה.

 

נותרנו, איפוא, עם השאלה: מהו מועד תחילת ההתיישנות ביחס ליתרת חובה בחשבון ?

 

באם נעיין בהסכמי לקוח-בנק (כן, אותם הסכמים שאף אחד לא קורא…), לא נוכל שלא להתרשם מיתרון עוצמתם הכלכלית והמשפטית של הבנקים, שמכתיבים לנו –הלקוחות - בהסכמים (סטנדרטיים), סעיף מעורפל, שנועד להותיר בידם את הכח להחליט אימתי לפעול לגביית החוב.

 

הניסוח המקובל בסכמי בנק לקוח הנו: "הבנק זכאי להגיש תביעה מיד עם היווצרות יתרת חובה, שלא סולקה למרות דרישת הבנק".

 

על פי רוב, הבנקים אכן מממשים זכותם זו, ופועלים במרץ (לעיתים, רב מידי ונטול התחשבות ) לגביית חובות לקוחותיהם.

 

עם זאת, ישנם מקרים בהם חשבונות "נשכחים", ברשלנות כמובן. במקרים כאלו, רק "במקרה" הבנק "מגלה" לאחר זמן רב, כי טרם תבע את הלקוח בגין יתרת החובה הישנה נושנה שבחשבון, אשר הספיקה מאז לא רק להעלות עובש, אלא גם לצבור ריביות עתק ולהגדיל בכך את יתרת החובה.

 

ולפיכך, נשוב ונשאל: האמנם רשאי הבנק לתבוע תמיד ?

 

לצערי, למרות קביעות נחרצות בדבר חובת תום הלב המוגברת של הבנק ללקוחותיהם, כמו גם חובת האמונים (שהיא אף חזקה יותר מחוב תום הלב), לא נמצא עדיין בית המשפט שיפרש את המונח "זכאי להגיש" כ – "חייב להגיש", כך שהדבר נתון לשרירות לבו של הבנק.

 

הפסיקה קובעת בסוגיה הנדונה, של פירעון יתרת חובה בחשבון , עת לא נקבע בין הצדדים מועד מפורש לסילוק החוב, כי תקופת ההתיישנות מתחילה רק עם מתן דרישה לפירעון החוב ע"י הבנק.

 

היוצא אפוא, שמרוץ תחילת ההתיישנות, ביחס לחוב שלא נקבע מועד ברור לפירעונו, יתחיל מיום מכתב הדרישה של הבנק.

 

אך אף עתה לא פתרנו את הבעיה, שכן: מה הדין אם מכתב ההתראה יצא רק לאחר שנים רבות ? האם הבנק יכול באופן זה למתוח את תקופת ההתיישנות באופן מלאכותי ולא צודק, כרצונו, שהלא הוא שמכתיב את מועד הוצאת מכתב ההתראה ?!

 

הפסיקה דנה אף בסוגיה זו וקבעה,  כי מכתב הדרישה לפירעון החוב צריך להיות "בתוך זמן סביר", ואם מכתב ההתראה לא הוצא  ע"י הבנק ללקוח בתוך 'הזמן הסביר' (לפי שקול דעתו של בית המשפט), אזי מוסמך בית המשפט לקבוע מה היה המועד הסביר למשלוח מכתב ההתראה, שממועד זה ואילך "תרוץ" תקופת ההתיישנות.

 

המסקנה הנה כי כל אימת שמוגשת תביעה, במועד שהוא מעבר לשבע שנים ממועד היווצרות החוב, יש לשכנע את בית המשפט כי היה על הבנק להוציא מכתב דרישה בסמוך,  ולהגיש תביעה בתוך שבע שנים ממועד מכתב הדרישה.

 

המאבק, אם כן, יתמקד בניסיון לשכנע את בית המשפט ביחס למועד שעל הבנק היה להוציא את מכתב הדרישה, וע"י קיצור תקופה זו יתברר כי חלפו למעלה מ- 7 שנים מאותו מועד, ועד להגשת התביעה.

 

במסגרת מסע שכנוע זה של בית המשפט, יש להיעזר בבחינת פעילויות שונות שנעשו ע"י הבנק כנגד החייב, לדוגמא - מימוש בטוחות שבידיו (להבדיל מתביעת החוב שבחשבון.

 

כך, למשל, היה המקרה באחד מהתיקים שטופלו במשרדי: בחור צעיר פנה,  ובידו תביעה בנקאית כנגדו ע"ס כ- 150,000 ש"ח. לדבריו - אין לו טענות כלפי היתרה בחשבון, שכן באמת קיבל כסף ולא החזיר, אך בכל זאת הוא בא להתייעץ  "אם יש מה לעשות".

 

בדיקת התביעה העלתה כי לא נפל כל דופי בניסוחה ובנספחיה, ועל פניה היא תקינה לחלוטין.

עם זאת, תוך כדי תחקור הנתבע, התברר כי החוב מורכב הן מיתרת חובה בחשבון שלא כיסה אותה עת הפסיק פעילותו העסקית, וכן מפיגורים בהלוואה שקיבל, וכל זאת ארע כ – 10 שנים לפני מועד קבלת התביעה. למעשה הלקוח כבר שכח מחוב זה (וכנראה גם הבנק…).

 

בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לנהל מאבק משפטי למחיקת התביעה מחמת התיישנות.

 

ממסמכי התביעה עלה כי הבנק הוציא מכתב דרישה כ- 4 שנים לאחר הפסקת פעילות הלקוח, וממועד מכתב הדרישה ועד למועד הגשת התביעה חלפו רק כ- 6 שנים.

הבנק טען בנחישות, כי משלא חלפו 7 שנים מיום הוצאת מכתב הדרישה, לא חלה כל התיישנות.

 

ברם, עם קבלת מסמכים מהבנק (ראה מאמרי באתר זה בדבר חשיבות קבלת מסמכים בנקאיים בהליכי תביעה בנקאית), התברר כי הצדדים באמת שכחו מקיומו של חוב זה, שכן – לא רק שלאותו לקוח היו שני חשבונות נוספים באותו סניף עצמו, שנכנסו ליתרת חובה באותו מועד כמו החשבון הנתבע, וביחס אליהם  הבנק כן הגיש כנגדו שתי תביעות, אלא עוד עלה מהמסמכים , כי בשלב מסוים, הבנק והלקוח הגיעו להסדר תשלומים ביחס לשתי תביעות אלו, וזכרו של החשבון הנתבע כלל לא בא בהסכם !

 

לאור זאת, טענתי כי למרות שהחשבון הנתבע היה ביתרת חובה בלתי מאושרת, וללא כל תנועה זה כ - 10 שנים, ולמרות שבחשבונות האחרים הוגשה תביעה והצדדים הגיעו להסדר, הרי שהחשבון הנתבע הוזנח ונשכח ע"י הבנק , אשר נזכר בו רק בסמוך למועד הגשת התביעה, וכי בנסיבות אלו, הוצאת מכתב הדרישה כ – 4 שנים לאחר הפסקת הפעילות בחשבון – הנו מעבר לזמן הסביר, לפיכך יש לקצר את המועד, וממילא חלפו יותר מ- 7 שנים מהמועד שהיה נכון לשלוח את מכתב ההתראה.

 

חלקתי על עמדת הבנק שהציע "ללכת אחורה" 7 שנים ממועד הגשת התביעה בפועל, ולקבוע כי זה המועד הסביר למשלוח מכתב ההתראה.  טענתי כי עמדת הבנק הנה משיכת קו דמיוני ממועד הגשת התביעה אחורה, להצדקת פעולתו המאוחרת, הארכה מלאכותית ונפסדת של מרוץ ההתיישנות, וזאת מבלי שלנקודת זמן זו תהא הצדקה עניינית כלשהיא.

 

לפי עמדתי, יש להצביע על נקודת זמן הגיונית ומושרשת בעובדות, ממנה ניתן להסיק שהיה על הבנק להגיש כבר תביעתו, והצעתי כי נקודת זמן זו הנה המועד בו הגיש אותות תובע את שתי תביעותיו החרות נגד אותו נתבע.

 

הבאתי בפני בימ"ש פסיקה, ברובה - שלא פורסמה, לפיה יש לגלות את עמדת הבנק ביחס לסיכויי הגביה מהחשבון מהעובדות עצמן, וכי על הבנק להגיש תביעה בתוך פרק זמן סביר. כך, בפס"ד אחד קבע ביהמ"ש, כי "כאשר הלווה אינו מסדיר אף לא תשלום אחד, המתנה למשך תקופה העולה על שנה אחת חורגת מהזמן הסביר" , ובפס"ד אחר נקבע כי המתנה של למעלה משלוש שנים לאחר היווצרות החוב , הנו זמן בלתי סביר להגשת התביעה.

 

בנסיבות אלו, עתרתי, בשם מרשי, שביהמ"ש יקבע שהתביעה התיישנה.

 

התוצאה התביעה נדחתה, והבנק חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת מרשי.

 

נסכם ונאמר:

 

מרוץ ההתיישנות ביחס לחוב בנקאי שמקורו בהלוואה – יחל ממועד פירעון כל תשלום ותשלום של ההלוואה.

מרוץ ההתיישנות ביחס לחוב בנקאי שמקורו ביתרת חובה – יחל ממועד משלוח מכתב הדרישה לפרעון החוב, ובלבד שזה נשלח בתוך זמן סביר ממועד היווצרות החובה.

 

ה"זמן הסביר" יקבע בהתאם לנסיבות, כמועד שבו הבנק גילה דעתו או היה עליו לגלות דעתו כי אפסו הסיכויים לגבות החוב מרצונו הטוב של הלקוח, וכי יש לנקוט בהליכים לגבייתו.

היה ומכתב הדרישה יצא לאחר "המועד הסביר" – רשאי ביהמ"ש לקצר את המועד.

 

המסקנה:  אין להרים ידיים בנקל. יש לבחון היטב כל העובדות הרלוונטיות להיווצרות החוב. הבנק אינו רשאי להגיש תביעה כל אימת שייחפוץ, אלא הוא כפוף לביקורת שיפוטית שיש בה בכדי להצר את צעדיו. 

 

 

 

 

שלח

פנייתכם נתקבלה

אנו ניצור עימכם קשר בהקדם. תודה.

שם:

שדה חובה

דוא"ל:

שדה חובה

רישום לקבלת ניוזלטר:​

 

להרשמה חינם לניוזלטר :