For more information about installing the Google Tag Manager snippet, visit our Quick Start Guide .

 חברה בע"מ מול הרמת המסך ואחריות אישית: רקע ומושגי יסוד​

חברה  בע"מ – אישיות משפטית נפרדת

 

חיי המסחר הכירו, עוד מקדמת דנא, ביתרונות הצומחים מריבוי שותפים  בפרוייקט.

התאגדויות על בסיס עסקי משותף בין משתתפים רבים, הוביל לפריחת  חיי המסחר: לגוף המאוחד היה הון רב יותר, וממילא יכולת תחרות טובה יותר,  הנובעת, בין היתר מעובדת צירופם של מספר אנשים, אשר לעתים כל אחד כשרוני בתחומו, וממקסם בכך את יתרונות הגוף המאוחד כולו.

 

ביטויים להתקשרויות אלו אנו מוצאים עוד בחיי העולם העתיק, במשפט הרומי וכן בתלמוד הבבלי.

 

ברם, יתרונם של התקשרויות אלו היה במובן המסחרי בלבד, באשר עולם המשפט לא העניק להן כל יתרון שהוא על פני עסקו של אדם בודד. לפיכך, בכל צבר אנשים שהתקשרו יחדיו על בסיס עסקי, היו נתונים – כל אחד ואחד מהם – לסיכון משפטי הטמון בעסקים, מעצם טבעם וטיבם.

 

יודגש, כי אף כיום, שותפים ב"שותפות", קרי: אנשים שהתקשרו ביניהם לניהול עסק משותף לשם הפקת רווחים, חבים ביחד ולחוד

לכל חוב שהשותפות עצמה חבה.

כלומר: ב"שותפות" - אין הפרדה משפטית ממשית בין השותפות לשותפים, והללו חבים בחובות השותפות.  

 

העדר היתרונות המשפטיים ל"קיבוץ" האנשים, גרם לעיכוב התפתחות חיי המסחר, באשר זה – הדינמי מטבעו – חיפש כל העת פתרונות יצירתיים, אשר – בין היתר – יאפשרו נטילת סיכונים מועטים יותר לגופים גדולים.

 

עולם המשפט מצא עצמו מפגר במרוץ עם עולם המסחר, תוך שהוא מנסה – מידי פעם – להתאים עצמו לקצב המציאות המסחרית המתפתחת.

 

משפטנו יונק, במקורו, מן הדין האנגלי, ולפיכך מן הראוי לציין כי באנגליה הוכרו התאגדויות של חברות עוד במאה ה- 17. אם כי באותה עת נבעה הגושפנקא לסטטוס המיוחד שלהן מ"הכתר", או מחוקים מיוחדים שנתקבלו בפרלמנט הבריטי, לשם כך.

רק בשנת 1897 נפל דבר בחיי המסחר באנגליה, והוכר עקרון הזהב – הנוהג אף כיום – בדבר אישיותה הנפרדת של חברה, להבדיל מאישיות מרכיביה, ובלא שתהא חשיבות למניינם של מרכיביה.

מעשה שהיה כך היה: סלומון אהרן – סוחר אנגלי (יהודי), ניהל שנים רבות בית עסק לממכר עורות, ובשנת 1892, ייסד חברה משפחתית  בשם סלומון ושות' בערבון מוגבל,  אשר רכשה ממנו את בית העסק.  בהתאם להסכם הרכישה, החברה שילמה למייסדה סכומי כסף במזומן, הקצתה לו מניות ואף המציאה לידיו אג"ח של החברה, אשר הובטחו בשעבוד שוטף על כל נכסי החברה.

מר סלומון המשיך לנהל את בית העסק כימים ימימה, להבדיל מן העובדה כי עתה עשה זאת תחת "הכובע" של חברה , וכמנהלה  בפועל. בפועל, כשנה לאחר מכירת בית העסק לחברה בבעלותו, קרסו עסקי החברה והיא התפרקה. מר סלומון מימש את זכותו כנושה מובטח (אגרות החוב), ואילו לשאר הנושים , שלא אחזו בידיהם בביטחונות כלשהם, לא נותר מאומה.

נושים אלו מיהרו לתבעו לדין, באופן אישי, כשלטענתם "סלומון" –האיש, וסלומון "החברה" הנם היינו הך, וכי הקמת החברה הייתה פיקטיבית ומעשה מרמה.

 

המצב החוקי באותה עת התיר כבר להתאגד בחברה בערבון מוגבל, שמהותו הנה כי החברה היא האחראית לחובותיה. ברם, היה זה המקרה הראשון הידוע בו נידונה  הלכה למעשה, שאלת אחריותה הנפרדת של החברה מבעלי מניותיה, אף כשמדובר ב"חברת  איש אחד".

בית הלורדים פסק כי החברה הוקמה כדין, כי אינו רואה כל יסוד למרמה, וכי לפיכך החברה היא האחראית לחובות, ולא ניתן לתבעם ממר סלומון.

עקרון זה הוכר כעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע”מ.

 

יש להבהיר מהי חברה בערבון מוגבל (בע"מ) ? מהו הערבון , ובמה הוא מוגבל ?

חברה בע"מ פירושה, כי אחריות חבריה – בעת קריסתה של החברה - מוגבלת אך ורק לסך ההון הנקוב במניות שהם מחזיקים בהן.

בעת חדלות פרעון של החברה – חייב כל משתתף בחברה אך ורק בגובה הון המניות הנקוב שבידו, אשר טרם נפרעו.

כלומר: בעלי מניות אשר שילמו  בגין  מניותיהם – פטורים מכל חוב של החברה, ואילו אלו שטרם שילמו, או לא שילמו מלוא הסכום – יהיו חייבים לשלם אך ורק את (יתרת) שווי הון המניות הנקוב שבידם אשר טרם שולם.

היוצא אפוא: כי הערבון הינו ערבותם האישית של בעלי מניות החברה, והגבלתו הנה, כאמור, עד לסך הון המניות הנקוב בידם, אשר טרם נפרע.

 

למותר לציין, כי אחריות מוגבלת זו אינה יכולה להביא מזור לחובם של הנושים במצב של חדלות פרעון של חברה בע"מ.

 

לפיכך, מרגע שקרסה החברה הראשונה והותירה את נושיה חסרי כל, ועד לימינו,  עת עולם המסחר המודרני מעמיד בפנינו "שיאים" חדשים של קריסת חברות ענק, המותירות את נושיהן ללא כל יכולת גביית חובם, לא חדלו ניסיונות הנושים ליצירת פתרונות לבעיה האקוטית של חדלות פרעון של החברה בע"מ.

 

במרוצת השנים שחלפו מאז פס"ד סלומון , עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, קרי: עקרון ההפרדה בין חברה בע"מ ליחידיה, חי

וקיים, נתקבל בכל שיטות המשפט בעולם המערבי, וגרם להאצה בהתפתחות חיי המסחר.

 

החברות, התאגידים, אכן ענו על הציפיות במילוי תפקידם לפיתוח חיי המסחר, עד כי כיום, בעולם המודרני, איננו יכולים לדמות חיי מסחר ללא קיומם של תאגידים.

 

תנאי בל יעבור לקיומם והצלחתם של התאגידים הנו שמירה בקפדנות על קיומם העצמי של התאגידים, בנפרד מבעלי מניותיהם, תוך שמירה על "מסך ההתאגדות" כעל "חומות סיניות".

 

העיקרון , אם כן הנו: כי חברה בע"מ מהווה אישיות משפטית משל עצמה, הנפרדת מזהות בעלי מניותיה, וזכויותיה וחובותיה שייכים לה עצמה ולא לבעלי מניותיה.

 

עקרון זה מוביל לבעייתיות במצב המשפטי המתרחש לעתים (יותר מידי) קרובות בארצנו כמו בעולם כולו, לפיו  חברה קורסת ללא שיש לה כל רכוש. מאחר והחוב הנו, כאמור, שלה ולא של בעלי מניותיה, הרי שאין לנושיה יכולת להיפרע ממנה את חובותיה כלפיהם, וכל החוב עלול לרדת לטמיון.

 

מאחר ואחריותה הנפרדת של חברה בע"מ מהווה, בדרך כלל, מסך בינה לבין האורגנים מטעמה, באופן שחובותיה משויכים אך ורק לה ולא להם, לפיכך, במצב של חדלות פרעון של החברה בע"מ, מנסים הנושים לגבות חוב החברה מהאורגנים של החברה , וזאת על ידי חיובם האישי.

 

הניסיונות לגבות חוב החברה מהאורגנים שלה מתמקדים בשני סוגי הליכים המוכרים ע"י מערכת המשפט בארץ:-

  א.הרמת המסך

 ב.הטלת אחריות אישית.

 

הרמת המסך  והטלת אחריות אישית

כצפוי, בד בבד עם התפתחות הפסיקה לעניין עצמאותה של החברה, צצו תופעות בהם ניסו אורגנים של החברה  לנצל לרעה את "מסך ההתאגדות", תוך יצירת חובות שישויכו לחברה בע"מ מבלי שהם עצמם יפגעו.

קריסתן של חברות, בין חברות של אדם אחד ובין תאגידי ענק, המותירים לעתים את נושיהם בפני שוקת שבורה, 'קראו' לעולם המשפט ליתן פתרונות הולמים למצבים של ניצול "מסך ההתאגדות" לרעה, תוך הרחבת מעגל החייבים מהם ניתן להיפרע באותם מצבים .

 

הוצאות הביטחון והמצב הכלכלי חוברים יחדיו, אלו - בתוספת מצוקת אשראי ושיעורי ריבית, וסיבות נוספות הנובעות מהתנהלות לא נכונה של האורגנים - גרמו וגורמים להתמוטטות חברות רבות מספור.

 

למנטליות הישראלית של "יהיה בסדר", והסתמכות יתר על אשראי, יש חלק לא מבוטל בקריסת החברות, וקיימת מגמה ברורה של עליה במספר התביעות המוגשות בנושא "הרמת המסך" וחיוב אישי של האורגנים לתשלום חובות החברה.

 

יש משותף ושונה בין שני אופנים אלו, אך זאת במאמר נפרד.

 

עם זאת, בתמצית הדברים נאמר כי עקרון הרמת המסך משמש כחריג ל"מסך ההתאגדות" שבין החברה לבין בעלי מניותיה, ומאפשר – במצבים מיוחדים – "להרים" את אותו "מסך" ולראות את חוב החברה (שהנה כאמור אישית משפטית משל עצמה) כחוב זאת מהאורגנים שלה שביחס אליהם הורם המסך, וממילא הם יישאו , אישית, בחוב החברה.

 

אחריות אישית – משמש אף הוא מכשיר משפטי להטלת חוב החברה על אורגן אשר יימצא כי עליו לשאת באחריות אישית לחוב החברה, למרות שהחברה היא זו שיצרה את הנזק/הפרה את ההסכם.

 

קיימת פסיקה ענפה הנותנת ביטוי משפטי לעובדות שונות בתקופת "חיי" החברה, ובפרט בעת "גסיסתה", כלומר: בתקופת הדמדומים שלפני קריסתה הסופית.

 

בכל סכסוך המובא לבית המשפט בעניין הטלת חיוב החברה על האורגנים באופן אישי, בין מכוח עקרון "הרמת המסך" ובין מכוח טענת החיוב האישי, מוטלת על בית המשפט החובה לבחון עובדותיו המיוחדות של אותו מקרה, כבאזמל מנתחים, וזאת על מנת לקבוע היש מקום לפגוע במסך ההתאגדות, אם לאו.

 

אוסיף ואציין כי בעבר כל נושא החיוב האישי נבע אך ורק מפסיקת בתי המשפט, על ערכאותיו השונות, אך כיום הנושא מוסדר אף בחקיקה.

 

שלח

פנייתכם נתקבלה

אנו ניצור עימכם קשר בהקדם. תודה.

שם:

שדה חובה

דוא"ל:

שדה חובה

רישום לקבלת ניוזלטר:​

 

להרשמה חינם לניוזלטר :