הברחת רכוש מנושים ? – יש גבולות !

נאמנת בתיק חדל"פ של חייב, ביקשה לבטל העברת זכויותיו בדירה לאשתו מכח הסכם הגירושין ביניהם, אשר נחתם כשלוש וחצי שנים לפני כן, על רקע היותו מהמר וחששה מנושים, חשש אשר עליו העידה רבות בדיונים שהיו בין בני הזוג בהליכים שונים.

מה הוחלט ?

בהחלטה מיום 25.4.23 קיבל כב' השופט רונן את עמדת ב"כ האשה, עו"ד אבי זילברפלד בדבר דחיית הבקשה, ודחה את טענות הנאמנת, עו"ד אמירה נהיר.

הנאמנת טענה כי הסכם הגירושין הינו כסות להברחת רכוש, וכי העברת זכויות הבעל בדירה, לאשתו, ללא תמורה, מחמת הימוריו, מקנים לבית המשפט את הזכות לבטלם בשל הברחת רכוש.

לטענתה, הברחת הרכוש נעשתה בפרק זמן הקטן מ- 4 שנים, וממילא מתקיימת חזקת היותו 'לא בר פירעון', ולכן ההעברה הינה העברה פסולה מכח ס' 220 לחוק חדלות פירעון, ולחילופין טענה לפסלות הפעולה מחמת תרמית, וקנוניה בין בני הזוג להבריח רכושו מנושים, מכח ס' 221 לחוק.

נקודת המוצא אכן נחזתה כבעייתית ביותר מבינת האשה: הציטוטים שהביאה הנאמנת מפי האשה, בדיונים משפטיים שונים בינה לחייב, העידו כי אכן האשה הביעה פחד מנושים, ופעלה להגן על ילדיה מחמת היותו מהמר כפייתי.

ברם, צלילה לתוך המסמכים הרבים שהיו בידי האשה העלו כי במועד אישור הסכם הגירושין 31.12.17 – החייב היה בר פירעון: עמדו לזכותו כספים בקופת גמל וקרן השתלמות, העולים על חובות זניחים.

כן נמצא כי באותה עת – הגם שהיה מהמר - לא היה ידוע על כל נושים שהיו לו.

עו"ד זילברפלד טען 2 טענות מרכזיות:

1. במועד חתימת הסכם הגירושין לא היו לחייב נושים: נושיו הראשונים צצו לאחר למעלה משנתיים.

2. "הפחד מנושים" שהובע בציטוטים מפי האשה, לא היה פחד מנושים קונקרטיים עובר לחתימת הסכם הגירושין, אלא חשש ערטילאי, עתידי, מנושים שעלולים להיות, ככל שהבעל ימשיך להמר ויסתבך.

לטענתו – החשש מ"נושים עתידיים" אינו תכלית סעיף 220 לחוק, ורחוק מידי ע"מ להפעיל הסעיף.

הנאמנת– בהיותה מודעת ליכולת הפירעון של החייב במועד הגירושין  - טענה כי המועד לבחינת יכולתו אינו במועד חתימת ההסכם (ואישורו).

לטענתה- הסכם הגירושין היווה "הסכם מדף" בלבד, שכן הצדדים לא התגרשו , אלא רק כשנתיים לאחר מכן, שאז האשה החלה לפעול להעברת הזכויות בדירה, ואז – לטענת הנאמנת- החייב כבר לא היה בר פירעון, ולפיכך היא עמדה בנטל מכח ס' 220 לחוק.

בתגובה הבהיר עו"ד זילברפלד כי הסכם הגירושין מבהיר כי נעשה נסיון לשלום בית- כל עוד הבעל לא יהמר, בשל ילדיהם הקטינים, וכי רק אם יתגלה שהוא מהמר – הם יתגרשו, וכך נעשה בפועל.

כבוד השופט רונן דחה טענות הנאמנת, אימץ כל טענות עו"ד זילברפלד וקבע:-

1. המועד הקובע לבחינת "הברחת הרכוש" הינו מועד אישור הסכם הגירושין.

2. אין חולק כי במועד זה לא היו לחייב נושים.

3. תנאי הכרחי מכח ס' 220 – קיומם של נושים מהם מנסים להבריח רכוש, ובלשונו:

"אין מחלוקת על כך שהסכם הגירושין בכלל, ואותו סעיף בהסכם הגירושין במסגרתו ויתר החייב על זכויותיו בדירה בפרט, נכרת מתוך מטרה מוצהרת למנוע את אובדן הרכוש נוכח החשש מהתמכרות החייב להימורים.

הן החייב והן המשיבה מצהירים על כך. אלא שלא זו בלבד שרצון משותף שכזה איננו מספיק לביסוס טענה לביטול הסכם הגירושין, כלל לא ברור מה פגם ניתן למצוא ברצון משותף שכזה.

הדגש בבחינת "הפעולה" נוכח הוראה זו, הינו היסוד הנפשי של הצדדים – הכוונה להבריח נכסים. אלא שתנאי הכרחי לביסוס טענה שכזו הינו קיומם של "נושים". כאלו "נושים" שיש לחייב...מבקש החייב להבריח מהם את נכסיו. בלא "נושים" גם לא תיתכן "הברחת נכסים".

4. אין לקבל לטענת הנאמנת, שהחייב ואשתו צפו שהתמכרותו להימורים תגרום לחובות, שבגינם הבריחו זכויותיו בדירה לידיה: "ההוראה המאפשרת ביטול פעולה בכוונה להברחת נכסים מחייבת קיום נושים בעת הפעולה. לא חשש לקיום נושים בעתיד. ובהיעדר נושים, גם לא תיתכן הברחת נכסים מנושים".

5.הנאמנת חויבה לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לאשה, מתיק הפש"ר.

והצדק יצא לאור !