החברות קורסות – מה עם הכסף שלנו ?​

אחת למספר חודשים, הציבור הישראלי נחשף לעוד חברה שקרסה, ועוד עשרות/מאות/אלפי נושים נפגעו מחמת כך.

אחת האנומליות בעולם המסחר והמשפט הנה כי חברה בע"מ נחשבת כ"בטוחה" יותר מעוסק מורשה, שעה שבפועל, הנושים חשופים הרבה יותר כלפי חברה בע"מ, וזאת נוכח עקרון האישיות המשפטית העצמאית של חברה בע"מ.

כל קריסת חברה שכזו, מותיר מעגלי נושים פגועים חדשים, התוהים באלו צעדים ניתן לנקוט ע"מ לגבות ולו חלק מחובם, בתקווה למזער נזקיהם. למענם, ולהשכלת הכלל, מוקדש מאמרי זה.

כלל ברזל בדיני חברות קובע את עקרון האישיות המשפטית העצמאית של חברה בע"מ, בנפרד מבעלי מניותיה.

המשמעות המשפטית והפרקטית של כלל זה הנו כי – כעקרון – החברה בלבד הנה האחראית לחובותיה – ולא בעלי מניותיה ו/או מנהליה.

בית המשפט שומר בקפדנות ראויה על כלל זה, באשר הוכחו יתרונותיו לעידוד הכלכלה. 

עם זאת, כידוע, לכל כלל יש חריג, וכך אף לכלל האישיות המשפטית הנפרדת, ויתרונו של עו"ד המתמחה בתחום הנו להוכיח לבית המשפט כי המקרה שלפני הנו חריג המצדיק אחריות אישית.

בהתאם לחוק החברות ולפסיקה, ישנן שתי דרכים להרחבת מעגל החייבים, באופן שניתן יהא לתבוע לא רק את החברה שקרסה, אלא אף אישית את האורגנים של החברה.

"אורגנים" , לעניין זה, הנם: בעלי מניותיה, מנהליה ו/או כל מי שניתן לראות את פעולתו כפעולת החברה עצמה (מבחן פונקציונאלי ולא ארגוני).

הדרך האחת שהוכרה כאמור הנה תביעה להרמת המסך שבין החברה לבעלי מניותיה.

הדרך השנייה – הנה תביעה לחיוב האורגנים שלה בגין אחריותם האישית, וזאת בין מכוח עילה חוזית (כגון: חוסר תום לב – אי גילוי המצב הכלכלי הנכון במועד ההתקשרות עם הספק) ו/או מכוח עילה נזיקית (כגון: רשלנות, תרמית). 

קיים הבדל משפטי פרקטי בין שתי הדרכים : בעוד שאת המסך ניתן "להרים" רק כנגד בעל מניות בחברה, הרי שחיוב אישי בדרך השנייה ניתן לבצע כנגד כל אורגן. (על ההבדלים הנוספים בין השיטות ראו בספרי "אחריות אישית בתאגיד והרמת המסך " שעניינו גביית חובות במצבים מיוחדים ובעייתיים.

לא ניתן להקיף ברשימה זו את מכלול הנקודות הרלוונטיות לעניין החיוב האישי, על שני פניו.

על קצה המזלג נציין, כי לעתים, הגבול שבין ניהול עסקי תקין לבין הטלת חבות אישית, דק ביותר.

על כן, על בית המשפט מוטלת חובת האיזון שבין מצוקת הנושה מחד גיסא, לבין תפקוד בתום לב של אורגני החברה מאידך גיסא.

לא כל כישלון עסקי מצדיק הטלת חיוב אישי על האורגנים של החברה.

לפיכך, מוצדקת הזהירות שמערכת המשפט נוטה לגזור על עצמה בכל הקשור לחיוב אישי.

קריסת חברה והותרת חובות, מצדיקה בחינת התנהלותה ע"י האורגנים מטעמה, בפרט בתקופה הסמוכה לקריסתה, וזאת בכדי לוודא היש מקום לחיוב אישי.

ככל שהחברה נקלעת להליכי פירוק הדרך המיטבית לבחינת אחריות האורגנים , והטלת אחריות אישית עליהם במקרים הראויים, הנה בדרך שנקבעה בסעיפים 373, 374 לפקודת החברות.

באם נבחן את מעגלי הנושים השונים נמצא כי:-

• נושים המובטחים ע"י שעבוד או ערבות אישית – זכאים להיפרע מהבטוחות שבידם, ואין הם יוצאים קירחים וידם על ראשם.
• העובדים – יהיו זכאים לקבל כספים מהמוסד לביטוח לאומי , עד לתקרה הקבועה בתקנות, וזאת – רק אם החברות יפורקו. בהליך הקפאת הליכים – לא קנויה להם זכות זו.
• שאר הנושים (כגון: ספקים ) – ללא בחינת אפשרות לחיוב אישית – סביר כי לא יזכו לקבל כספם, ולמצער רובו המוחלט.

מתי יש עילה להרמת המסך/הטלת אחריות אישית במקרים הנדונים ?

בתשובה מורכבת ביותר, ויש לבחון עובדות מרובות טרם שמשיבים עליה. עם זאת, נאמר באופן כללי כי חוק החברות מתיר "להרים את המסך", אם בית המשפט מצא, בנסיבות העניין, כ"צודק ונכון" לעשות כן.

קיומו של תנאי זה כפוף לרשימת מקרים פסולים שנעשו ע"י בעלי החברה, ועניינם כוונת פגיעה בזולת, שימוש לרעה במסך החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה הכספית, וכן תנאים נוספים שהחוק מציין, כגון: שבעל המניות היה מודע לשימוש הפסול כאמור.

כאמור לעיל, ניתן לחייב אישית את האורגנים לא רק בעילת "הרמת המסך", אלא אף מכוח עילה חוזית או נזיקית.

ע"מ להגיע למסקנות בדבר זכות החיוב האישי, יש לברר פרטים רבים אודות התנהלות החברה, בפרט ב"עת הדמדומים" – במועד שמצבה הורע משמעותית, ובכל זאת המשיכה בעסקיה, כאילו "הכל כרגיל".

בהתאם לפרסומים בתקשורת, בעלי החברה משכו דיווידנדים בסכומי עתק, הגם שמצב החברה היה רעוע. אין ספק שדבר זה מצריך בדיקה מדוקדקת, וככל שתוכח אמיתותו - יש בו לכאורה תשתית להגשת תביעה.

אציין, כי הפסיקה התירה לחייב אישית אורגנים בחברה, כל אימת שהוכחו מקרים של תרמית, לרבות הברחת רכוש, העדפת נושים או אף עירוב נכסים בין החברה לאורגנים מטעמה.

יתר על כן: פסיקה ענפה דנה בתופעה בה חברה בע"מ ממשיכה בניהול עסקיה "כרגיל", תוך יצירת ונטילת אחריות וחובות נוספים, זאת שעה שמנהליה יודעים או צריכים לדעת בעליל, כי החברה לא תוכל לפרעם, וכי אין סיכוי סביר שהנושים יקבלו כספם.

בהתאם לפסיקה – ככל שיוכח הדבר – המדובר בהפרת חובת הגילוי(המטילה חיוב אישי), ולפי חלק מהפסיקה אף נחשבת כ"תרמית" (המאפשרת גם הרמת המסך).

אדגיש, כי לא די בטענות בעלמא, באשר (לפי חלק מהפסיקה)  רמת ההוכחה הנדרשת בטענת "תרמית", הנה גבוהה מהנדרש בדרך כלל במשפט האזרחי.

ישנם מספר מבחנים אובייקטיביים לבחינת מודעות האורגן למצבה של החברה, כגון: הגדלת/הקטנת הזמנות בסמוך לקריסת החברה, בחינת רווח אישי שנגרם לאורגן עקב ביצוע ההזמנה, מצב חשבון החברה הבנק והתנהלותו ב"תקופת הדמדומים" שלפני קריסתה, שינוי במשכורות, מצב תזרים המזומנים, ביטול/החזרת שיקים, יצירת שעבודים על רכוש החברה, העדפת נושים, ועוד .

כל עו"ד המתמחה בתביעות לחיוב אישי ו/או הרמת המסך יודע כי זכות הנושה לתבוע אישית את האורגנים של החברה הנה שאלה מורכבת, פאזל של עובדות והלכות משפטיות.

על עו"ד שפונים אליו להתייעצות בענין זה, לערוך תחקיר עובדתי מקיף ככל שניתן, על מנת להסיק המסקנות המשפטיות הנובעות מהן.

עצות פרקטיות לנושים:-

• לא "להרים ידיים". יש להיוועץ בבעל מקצוע שיבחן כראוי את נסיבות העניין.
• לעתים, רצוי לדרוש פירוק החברה: למפרק חברה יש סמכויות נכבדות – שאין לנושה רגיל - לחקור את עסקי החברה והתנהלות האורגנים מטעמה, וכן לדרוש הטלת אחריות אישית ( כספית ופלילית) על נושאי משרה בה.
• לעובדים – מעמד מיוחד. לא רק מכוח זכותם לקבל כספים מביטוח לאומי כל אימת שהחברה פורקה כחוק, אלא נוכח פסיקת בית הדין לעבודה, הסוטה מהפסיקה המקובלת, באשר היא נותנת משקל מיוחד למעמדו הנחות של העובד מול המעסיק, ומקלה על העובדים לחייב אישית את האורגנים מטעם החברה.