עילת "עושק צרכני" מעולה לביטול הסכם​

בית המשפט העליון (רע"א 617/08) הגמיש את מערכת הכללים המוכרים בסוגיית ביטול חוזה מחמת "עושק", תוך שקבע כי ניתן לבטל הסכם בין קשישה לבית אבות בעילת ה"עושק הצרכני" וכן "השפעה בלתי הוגנת".

תמצית המקרה:

בני-זוג קשישים ועריריים התגוררו בבית אבות במשך 5 בהתאם להסכם תקופתי שנחתם ביניהם, במסגרתו הוסדרה גם סוגיית ההשבה של חלק מהתשלום במקרה פטירת מי מבני-הזוג לפני תום תקופת החוזה. בכל ההסכמים טיפל הבעל בלבד.

בסמוך למות הבעל, כרת בית האבות עם האשה (שהיתה אז בת 91) הסכם חדש, בו היא התחייבה לתת לבית האבות את "כל הכסף" שהיה מצוי בחשבון הבנק שלה (סכום של מעל חצי מליון ש"ח) תמורת הזכות להתגורר בבית האבות עד ליום מותה, ותוך שהיא פטרה את בית האבות מלהשיב לעיזבונה או ליורשיה סכום כסף כלשהו, בעת שהיא תלך לבית עולמה.

בפני ביהמ"ש הוצג "תדפיס פעולת יומן", שעליו נכתבה, כפי הנראה ע"י פקיד הבנק, התרשומת הבאה: "שיחה עם הלקוחה. הנ"ל מתעקשת להעביר את הכסף לזכות המלון. מודעת לכך שהיא מעבירה את כל הכסף".

האשה נפטרה לאחר 5 שבועות. היורשים תבעו השבה, בית האבות טען "נחתם הסכם".

מי צודק ?

אין ספק שתחושת הצדק חשה שלא בנוח בנסיבות אלו. אעפ"כ, בימ"ש השלום דחה את תביעת היורשים, ופסק כי הוכח ע"י חוו"ד פסיכיאטרית שהאשה הייתה כשירה במועד חתימתה, וכי לא הוכחו יסודות עילת העושק (המאפשרת ביטול חוזה).

בביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, נפסק כי יש לבטל ההסכם, וכך הגיע המקרה לבית המשפט העליון.

בפס"ד מאלף נפסק בביהמ"ש העליון ( כבוד השופט מלצר) כדלקמן:-

א.        הסכמים שעניינם במתן שירותי "דיור מוגן" לקשישים, הינם קטיגוריה מיוחדת שיש לפסוק בה בהתאם לדיני "העושק

           הצרכני".

ב.       העסקה שבמסגרתה משלם הקשיש כסף תמורת הזכות לדיור קבע, ב-"בית אבות" או "בית דיור מוגן" - איננה "עסקה

          מסחרית" רגילה, אלא עסקה "צרכנית" מיוחדת, בעלת אופי מיוחד של יחסים, המתבטאת בתלות הדייר בבית האבות.

ג.        אף המחוקק נתן לכך ביטוי בחוק הדיור המוגן, הקובע, בין היתר, מנגנונים להבטחת כספי הפיקדון המשולמים למוסד, וכן

          הוראות בדבר השבת הפיקדון,  לרבות במקרה של פטירה.

ד.         אפשרות ביטול הסכם מחמת עושק עוברת לעיזבונו של אדם, אם הנפגע נפטר.

ה.       בהסכם בין דייר ל"בית אבות" , שמבקשים לבטלו מחמת "עושק", אין להחיל את הגדרת ה"עושק" מדיני              חוזים, אלא יש

         להחיל את הגדרת "עושק צרכני" מכח ס' 3 לחוק הגנת הצרכן - שהוא רחב יותר ונוח יותר להוכחה, שכן              זו לא עסקה מסחרית רגילה.

           השיקולים שיש להביא בחשבון בבחינת תנאיו של חוזה יחס צרכני בכלל, והסכם דיור מוגן בפרט – אינם שיקולים כלכליים/

           מסחריים גרידא. בבואו לבחון תנאים בחוזה מהסוג האמור – שומה על בית המשפט לשקול גם שיקולים נוספים, המבוססים

           על "התפיסות המוסריות והחברתיות הנהוגות בחברה חופשית בעלת משטר חוקתי וחברתי כמו שלנו", "תהא המציאות

           הכלכלית אשר תהיה". מכאן, ששיקולים של: "מוסר" ו-"תקנת הציבור" הנשקלים במסגרת עילת העושק, עשויים לשמש

           בנדון דידן, ביתר שאת".

ו.        המשמעות: ניתן להסתמך על דיני ההשפעה הבלתי הוגנת בבחינת הסכמי דיור מוגן.

         "השפעה בלתי הוגנת" חלה במקרים שבהם קיימת "השפעה נפשית או פסיכולוגית של צד אחד על חברו, באופן המונע                  מהצד הנתון להשפעה להפעיל שיקול דעת עצמאי". ה"השפעה הבלתי הוגנת" מתייחסת למצבים שבהם קיים: "ניצול לא

          הוגן של השפעה, שמקורה ביחסי תלות ואמון", "שימוש לרעה באמון או ניצול האמון שזכה בו בעל ההשפעה", או "ניצול

         המצב לעריכת הסדר בלתי הוגן כלפי הצד הנתון להשפעה בלתי הוגנת"/  עקרון זה, כך נאמר, "חל על כל מקרה שבו נרכשת

          השפעה ומשתמשים בה לרעה, שבו שם אדם את מבטחו באחר והלה מאכזבו".

          ביהמ"ש מאמץ את הלכת מרום שקבעה את התנאים להוכחת השפעה בלתי הוגנת, ומוסיף את מבחן הייעוץ – האם         

          "המזכה" נהנה מייעוץ משפטי עצמאי ובלתי תלוי?

י.       נפסק כי באותן נסיבות, היה לבית האבות יתרון בלתי הוגן מובנה על המנוחה, שהייתה מצויה בעמדת נחיתות לעומתם. יתרון

         זה אפשר לבית האבות להכתיב לה תנאים מגבילים ובלתי הוגנים, בנסיבות העניין, כנגד הזכות שניתנה לה להמשיך ולגור               ולקבל שירותים מבית האבות, בו פיתחה תלות.

יא.     להשלמת התמונה נציין כי חוסר ההוגנות בתנאי הסכם ההמשך שנחתם הוגדר ע"י ביהמ"ש באופן הבא:

         "לדידי, ההגינות בין הצדדים בסוג התקשרות מיוחד זה שבפנינו ... מחייבת כי תנאיו של חוזה-ההמשך יעמדו ביחס של

         סבירות אל מול התנאים שנקבעו במערכת ההסכמית שנהגה בין הצדדים קודם למועד כריתתו של חוזה ההמשך. עוד

         מתחייב מכאן כי תנאיו של חוזה-ההמשך יתחשבו בציפיות הסבירות של הדיירת ובאומד דעתה, כפי שהם נלמדים מתנאי

         החוזה הקודם, וב"הקצאת הסיכונים" המשתקפת ממנו... בנוסף, מחייבת ההגינות העסקית כי התמורה בחוזה-ההמשך

         תיקבע על בסיס נתונים אובייקטיביים, כגון: תוחלת החיים הצפויה לדיירת-הממשיכה, בצד התחשבות בנתוניה הסובייקטיביים

         (כגון: גילה, מצבה הרפואי, או הסיעודי, משך השהות שלה בבית האבות עד לאותו מועד והתמורה שכבר שולמה על ידה) ". 

 המסקנה: פסה"ד הינו בעל רציונאל משפטי-חברתי- מוסרי מהמדרגה הראשונה וראוי להפעלה במקרים הראויים.

​