ערבות מוסווית

​אחת התופעות המכוערות בעולם העסקים, הנה שרבוב שורת ערבות אישית, למסמך שאיננו משפטי, כי אם מסחרי גרידא (חשבונית מס, קבלה, תמ"ש וכדו'), והחתמת  אדם בחברה המקבלת את הסחורה על המסמך, כאילו התכוון לערוב לחוב.

החתימה על גבי מסמך כזה נעשית – בדרך כלל – לשם אישור שהסחורה נתקבלה, ולפיכך , בד"כ, בדיקת המסמך נעשית לצורך הרגיל שלשמו הוא קיים. כלומר: ספירת הסחורה הרשומה בו ו/או בדיקת החשבון, וללא התעמקות ב"שורות הקטנות".

לעתים "השורות הקטנות" נמצאות בגבו של המסמך, והחותם על המסמך כלל לא רואה את שורת הערבות שמאחור.

ולעתים, החותם על המסמך הנו בכלל עובד זוטר בחברה, ולא אדם המוסמך לחתום על ערבות, ושאין לו אינטרס כמובן או כל טובת הנאה כלשהיא, מחתימה על ערבות לעסק...

ברם, למרות מציאות זו, כאשר מדובר בחברה הקורסת לאחר קבלת הסחורה וטרם תשלום התמורה, אותו "חותם" על המסמך - עלול למצוא עצמו חשוף לתביעה אישית, בטענה כי בחתימתו זו, הוא ערב לחובות החברה.

למותר לציין, כי החתום על המסמך מכחיש טענת ערבותו האישית, וטוען להטעיה / חוסר תום לב מצד התובע, המנסה "לתפוס" אותו במילים שאכן הוא חתום בצידן, כאשר – לטענתו – הוא מעולם לא התכוון לאשר ערבותו האישית.

ברם, משפטית, אין זה פשוט כלל ועיקר לבטל תוקף חתימה:

אם החתום יודה כי קרא אותן 'שורות קטנות' – אזי כיצד אישרן בחתימתו ולא ביטלן ?

מאידך - אם יטען כי כלל לא קרא אותן, באשר 'רק בדק את המלאי', אזי צפוי הוא לקושי משפטי, מחמת החזקה המשפטית הקובעת שאדם מוחזק בחזקתו כי קרא המסמך והסכים לתוכנו.

יתר על כן, הפסיקה קובעת כי אין לפטור מחבות אדם הטוען שחתם על מסמך מבלי לקראו (וראו פסה"ד המנחה בסוגיה זו: בליט ואח' נ. בנק לאומי לישראל).

מכשלה משפטית נוספת העלולה לעמוד בדרכו, הנה הקביעה כי אין לקבל עדות בע"פ כנגד מסמך בכתב (אלא רק בחריגים מסוימים), קביעה הנובעת מן הצורך הברור בוודאות משפטית.

לאור מכשלות אלו,  בית המשפט העליון דחה (בעניין ישראל אדלר נ. מנצור) את טענת החותם כי לא הבין ואף לא יכול היה להבין את תוכנו ואת מהותו של החוזה , תוך שנקבע:"אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה, רק מקום שבו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה – והמסמך עליו היא מובאת- הם בטלים". 

לתוצאה דומה בה לא בוטלה חתימת החותם הגיע בית המשפט בעניין עבדל נאצר איברהים נ' אוטולוקס חלקי חילוף בע"מ.

הנה אם כן, לפי פסיקת בית המשפט העליון, רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, רק אז יש מקום לשקול ביטול חתימתו.

"הונע" הינו פעולה אקטיבית של הטעיה, של תרמית, אשר לא בנקל ניתן להוכיחם.

בנוסף, ספק האם ניתן לקבוע זאת בנסיבות של שתיקה מצד המחתים, כשהמחתים רק מגיש את המסמך לחתימה,"ללא מילים".

לדעתי, יש לקבל המסמך בחזקתו כי תוכנו זהה לכותרתו, לאופיו ושימושו הרגיל בעולם העסקים.

לפיכך, בכל מקרה בו שורבבה 'שורת ערבות' למסמך השונה במהותו מהסכם ערבות, יש להסיט את מרכז הכובד בסוגיה מן הדרישה להוכחת "הונע" המופנית לחותם, אל עבר הוכחת תום לב מצד המחתים.

בתי המשפט שהתמודדו עם סוגיה זו במרוצת השנים בחנו פרמטרים שונים לקביעת עמדתם: היקף המסמך, משך הזמן שניתן לחותם לעיין במסמך טרם שחתם, האם ההתחייבות החריגה הודגשה, האם היא כלל הובהרה לו, וכן זהות החותם: האם הוא אורגן בחברה או מאן דהוא אחר.

לעניות דעתי, לשם ביטול תוקף חתימה על מסמך כגון דא, אין צורך להיזקק לטענת התרמית. אי הגילוי בדבר שורת הערבות מהווה, לטעמי, הטעיה, ולמצער "טעות", שאף היא מאפשרת ביטול החתימה, והיא אינה מצריכה  בפעילות אקטיבית של הצד שכנגד.

עצם שרבוב שורת ערבות למסמך שבמהותו אינו כולל התניות כאלו, יש בו בכדי ליצור חזקה לטעות, ולהעברת נטל הראיה למחתים כי הפנה תשומת לב החותם לשורת הערבות, ולפיכך הלה חתם עליה במודע ובהסכמה לתוכנה.

חובת תום הלב הינה 'חובת על', אשר בתי המשפט נוהגים לקשור לה כתרים רבים. חובת תום הלב כוללת בחובה במרבית המקרים גם את חובת הגילוי.

לדעתי, בנסיבות המתוארות במאמר זה, חובת תום הלב מחייבת את המחתים לגלות לחותם כי במסמך המסחרי , השגרתי, שהומצא לחתימתו, ישנה שורה חריגה של ערבות, התחייבות משפטית אישית אשר אינה מופיעה ברגיל במסמכים מסוג זה.

מכאן, אם המחתים לא גילה לחותם עובדה מהותית זו, הרי שהוא הפר את חובת תום לבו, ויש לבטל החתימה !

בסיס לעמדתי ניתן למצוא בפסיקה חדישה, כדלקמן:-

בעניין רמי חרושת מרצפות בע"מ קבעה דעת הרוב כי יש לבטל את תוקף החתימה, מאחר ושורת הערבות לא הובלטה כראוי בטופס, ולא הוכח כי תשומת לב החותם הופנתה לתנאי הבלתי רגיל שנועד להטיל עליו ערבות אישית.

בעניין רשות הדואר נ' פור סייל (בע"מ) בפירוק ואח', נפסק:"…הכללתה של פסקה בדבר 'ערבות לנכונות ההצהרה' כמקשה אחת עם 'ערבות לחיוב' – יש יותר מקורטוב של 'השמת מכשול בפני עיוור'…"

כן ראו: כץ מקס נ' טיצ'רסופט בע"מ ; נ.ל.ן שיווק בע"מ נ' גן אורנים בע"מ (בפירוק) ואח'; דוידוב סולומון טרז פזוס בע"מ נ' שטרן –אסנהיים בע"מ ואח'.

מפסה"ד הללו  עולה המסקנה כי "מחטף" של ערבות הנו חסר תום לב, ואין ליתן לו כל תוקף.

לדעתי, הפסיקה צריכה לצאת חוצץ ובקול תקיף כנגד תופעה זו של שרבוב ערבות באופן ערמומי וחסר תום לב.

חובת תום הלב חלה על שני הצדדים לעסקה, ולו חפץ המוכר בקבלת ערבות אישית מצד הקונה, עליו לעשות זאת בגלוי. "בתחבולות תעשה לך מלחמה" נאמר, ולא עסקים. עסקים יש לבצע בתום לב, קונה ומוכר כאחד.

מן הראוי לקבוע חזקה משפטית לפיה שרבוב שורת ערבות למסמך שאופיו אינו הסכם ערבות מעצם טבעו ו/או שימושו בציבור, מטביע בתניית הערבות דופי וחזקת חוסר תום לב, בבחינת 'אותות מרמה'.

לפיכך נקודת המוצא, במקרים אלו, תהא כי אין בחתימה על המסמך, בכדי להעיד על הסכמה לכל תנאי שאינו מן 'התנאים המקובלים' במסמכים מהסוג הנדון. על מנת להינקות מחזקת חוסר תום הלב, יהא על המחתים להוכיח מדוע בחר לשרבב הערבות בין שורות מסמך זה, תחת לבקש חתימה על הסכם ערבות ברור, כדת וכדין.

הסבר דחוק שלא ישביע רצון בית המשפט, ייחשב כחוסר תום לב מצידו.

בנוסף, יהא עליו להוכיח כי גילה לקונה עניין הערבות טרם החתימה, וכי הלה היה מודע לתנאי זה והסכים לו.

ברור מכאן, כי שעה שיוכח לבית משפט כי הערבות, על אף מיקומה החריג, הודעה לחותם על המסמך, והוסברה לו כראוי טרם חתימתו, הרי שאין מניעה מליתן לה תוקף מחייב.