פשיטת רגל ואוזלת יד : איחור בהגשת הוכחת חוב​ - מהווה מחסום ?

"תביעת חוב" או "הוכחת חוב" הנו מסמך משפטי, המוגש כנגד חייב בפשיטת רגל, ובו מפרט הנושה:

• את סכום החוב שלטענתו החייב – נגדו ניתן צו כינוס במסגרת הליכי פשיטת רגל - חב לו.
•  את מקורו של החוב.

על הנושה להגיש את תביעת החוב לכונס הנכסים הרשמי/לנאמן בצרוף אסמכתאות מתאימות המביעות את נכונות החוב וגובהו במועד מתן צו הכינוס.

פקודת פשיטת הרגל קובעת בסעיף ס' 71 (ב) כי נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס כנגד החייב.

ניסיון החיים מלמד, כי ישנם נושים שלא מגישים הוכחת החוב בתוך פרק הזמן הקצוב.

בהכירו זאת, התיר המחוקק  לכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או לנאמן, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב , ככל שימצאו לנכון, "אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע".

בהתאם לסעיף זה, ההחלטה צריכה להינתן על בסיס "טעמים מיוחדים שיירשמו".

נקדים ונאמר, כי  "טעמים מיוחדים" אינם עניין של מה בכך: בהתאם לפסיקה, לכל בקשה להארכת מועד אשר נקבע בחוק (להבדיל ממועד שקבע שופט, כגון: מועד להגשת סיכומים, תצהירים וכדו') , יש צורך ב"טעם מיוחד" אשר יתיר דחיית המועד, והארכתו, כפי המבוקש.

לא ניכנס לכל סוגיית ה"טעם המיוחד", ונאמר רק זאת: הפסיקה מפרשת מונח זה בצמצום ניכר, ומעניקה אותו במשורה.

כך, לדוגמא, רשלנות (כגון: שכחת המועד) של בעל הדין או אף של בא-כוחו, אינה מהווה "טעם מיוחד" בעיני הפסיקה.

במסגרת מאמרנו זה – פשיטת הרגל – הבעיה של מועדים חמורה עוד יותר:-

הליך פשיטת הרגל, יכול שיבוא מטעם מי מהנושים, ויכול שיבוא מיוזמת החייב.

במצב זה, פעמים רבות הנושה כלל אינו יודע על הגשת הבקשה לפשיטת רגל, וממילא אינו יודע בכלל שעליו להגיש הוכחת חוב.

הבעיה נוצרת מכח ה"ידיעה קונסטרוקטיבית" המוטלת על כל אזרח. בהתאם לחוק, דבר הגשת בקשת הכינוס והליכי פשיטת רגל מפורסמים הן ב"רשומות" – העיתון הרשמי של המדינה, והן בשני עיתונים יומיים.

לפיכך, עצם פרסום צו הכינוס כאמור, יוצר חזקת ידיעה לכל אזרח במדינה, כי הוא יודע אודות הצו, וממילא עליו להגיש את הוכחת החוב בתוך ששה חודשים מאותו מועד.

הפסיקה מתחבטת בסוגיה זו של הארכת המועד להגשת הוכחת חוב, כל אימת שנושה מאחר את המועד, ובקשתו לכונס הרשמי/נאמן בבקשה שיאריכו לו את המועד – נדחית על ידם, ואזי פונה הוא לבית המשפט בבקשה זו.

 ננסה לתמצת את הפסיקה הענפה, לכללים הבאים:

א.        על מבקש הארכת המועד להוכיח שני אלו:

            (1)        קיומו של "טעם מיוחד" שבגינו לא הגיש את הוכחת החוב במועד.

            (2)        כי  ה"טעם המיוחד" הוא שגרם לכך שלא היה ביכולתו להגיש את

                        הוכחת החוב במועד.

ב.         נטל ההוכחה של שני מרכיבים אלו – מוטל על מבקש הארכת המועד.

ג.         רשלנות גרידא לא תהווה טעם מיוחד. יש להוכיח "נבצרות" מלהגישה במועד.

ד.         אין די בטענה ל"תום-לב" לכשעצמה, כדי לעמוד במבחן של "טעם מיוחד".

ה.        הטעיה אקטיבית מצד החייב עשויה להוות "טעם מיוחד": כשהחייב נוקט בהטעיה אקטיבית, היוצרת בעיני הנושה הסביר                מצג כאילו החייב עדיין סולבנטי , וממילא הנושה כלל אינו מעלה על דעתו שהחייב בהליכי פשיטת רגל.

            כך נפסק, כי אם לאחר שניתן כנגד החייב צו כינוס, הוא מנהל משא ומתן עם הנושה אודות החוב, או מציע הצעות לפשרה

            אודות החוב, או מבטיח הבטחות כספיות ביחס להסדר החוב, וכל זאת בלי שיסביר את מצבו לאשורו, הרי שאדם סביר בנעלי

            הנושה עשוי לטעות ולהאמין כי החייב עודו סולבנטי, ויש בכך בכדי להוות "טעם מיוחד".

ו.         אין די בהטעיה פאסיבית מצד החייב, כאשר אין הוא מציג מצג כלשהוא. כך, למשל, כאשר החייב לא מסר פרטים אודות חלק

           מנושיו.

יצוין, כי ישנן דעות בפסיקה לקבוע כי כל אימת שתביעת חוב של נושה לא הוגשה במועד, באשמת החייב שנמנע, בלא הצדקה ראויה, לעדכן אותו בדבר מצבו הפיננסי, או שהחייב לא עדכן את הנאמן והכונס הרשמי בדבר פרטיו, הרי שיש מקום לתת הארכת מועד להגשת תביעת החוב עד לקבלת ההפטר של החייב, וככל שניתן הפטר – הוא לא יכלול את אותה תביעת חוב מאוחרת.

לדעתנו, הצעה זו ראויה ביותר מחמת שתיים אלו:

א.        כיום, אין סנקציה ראויה כנגד חייב שאינו פועל בתום לב ואינו מפרט כנדרש את כלל נושיו.

            מצב זה חריג בהתייחסות הכללית בפסיקה, ההולכת ומחמירה בכל הקשור להתנהגות חסרת תום לב.

ב.         ההצעה יוצרה איזון ראוי בין התנהגותו חסרת תום הלב של החייב,לבין הפגיעה הקשה בזכות קניינו של הנושה , הנגרמת

            מחמת התנהגות החייב.

Text